ד"ת לפרשת נשא | דבר תורה לפ"ש

הפרשה עוסקת בשילוח טמאים מהמחנה. המצורע מחוץ לכל המחנות, הזב רק מחוץ למחנה שכינה ולווויה, הטמא לנפש – מחוץ למחנה שכינה. מאיזה מחנה ישתלח בעל נטייה הפוכה?

מחנה אוהלים ברמת הכובש. תצלום: ארכיון רמת הכובש

פרשתנו, הארוכה בתורה, עוסקת בין היתר במצוות שילוח טמאים מהמחנה. היסוד העומד בדיני השילוח הוא ששכינת השם שורה בכל המחנות – במחנה ישראל ולוויה לא פחות ממחנה שכינה.

המצורע ישתלח מחוץ לכל המחנות. הזב ודומיו – מחוץ למחנה שכינה ולווויה בלבד, אך הוא מותר להיות במחנה ישראל. הטמא לנפש – מחוץ למחנה שכינה בלבד.

ממה נובעים ההבדלים? ננסה להציע רעיון בעקבות דברי הרש"ר הירש במקום.

לדבריו, הטמאים מקבילים לסוגי המחנות שמהם הם משתלחים:

נגע הצרעת – כבר מוכר לנו מספר ויקרא. הצרעת היא אצבע א-לוהים המורה על השחתה חברתית. המצורע כשמו כן הוא – מוציא רע. הרחקת המצורע נועדה לדאוג לטהרה חברתית, ועל כן ישתלח גם ממחנה ישראל. בפרשתנו מקביל לנושא זה הדין של גזל הגר.

נגעי זב וזבה – קשורים לתחום הטהרה המינית. טהרת חיי המין היא החובה הראשונה לכל אלו הרוצים להתעלות ברוחם ולהתקרב אל השם. בידוע שהשכינה מסתלקת מפני הערווה: "פן ייראה בך ערוות דבר ושב מאחריך". זו היא הרוח המרחפת במחנה לוויה, שהרי בידוע שהייחוס לכהונה תלוי בטהרה המינית. המקבילה בפרשתנו – פרשת סוטה.

טמא לנפש – רעיון המוות מעיד על הא-ל בתפיסה האלילית. האדם שח מלפני עוצמת האל,ע וצמת הטבע שאין לעמוד בפנייה. האדם רחוק מהבורא והחירות ניטלת ממנו. רעיון זה הוא הרחוק ביותר מאמיתה של תורה שמסמלו במחנה הוא מחנה שכינה. לפי התורה, האדם קרוב להשם עוד בחייו,והאדם שולט בחירותו שליטה מלאה. המוות הוא לא חידלון אלא שיבה גמורה אל השם. המקבילה בפרשתנו – פרשת נזיר.

השאלה שטרדה את ראשי היא האם גם על הנושא נטייה הפוכה להשתלח מאחד המחנות? אם כן, מאיזה?

לכאורה נשיב שיש לשייכו לקטגוריה השנייה, של המורחקים מחנה לוויה. שכן זוהי מהותה של פרשת סוטה: שם השם המשרה שכינתו על המשפחה. בעל הנטייה 'מורד' בערכים המקודש ביותר – הקמת משפחה ששם השם נמחה עליו. גם עליו נכפתה ה"טומאה" שלא ברצון כזב. אך המעניין הוא שלא הוא זה שמשתלח מחוץ לכל המחנות.

אמנם הופעתו בקודש צריכה בירור ועל כן עליו להשתלח, אך הוא לא משתלח ממחנה ישראל, מעמו. המצורע, אותו אחד בעל לשון ארוכה המפיץ זרעי שנאה בכל מקום, הוא מטרד כלל ציבורי. התורה קובעת שהוא הוא המסוכן ועליו לשבת בבידוד. השנאה המופצת בראש כל חוצות מסוכנת בהרבה מתופעה מוסרית פרטית של קלקול מיני. יהיה עליו לעשות חשבון נפש נוקב עם עצמו על הרע שביקש לגרום לשונה ממנו. לעומתו, בעל הקרי או הזב אוחזים בטומאה פרטית הנוגעת רק להם, וטהרתם קלה יחסית – טבילה. הם עתידים לשוב לחיק הטהרה המוסרית. למצורע זהו נגע שורשי שיהיה עליו להסיר מנפשו.

נראה שתמיד יהיה את אלה שילבו את תופעת ההומופוביה. הם ימשיכו לזרוע שנאה בכל כלפי השונה ולהוציא אותם מהמחנה בכל הזדמנות אפשרית. דעת תורה מורה לנו שפגמם גדול בהרבה מכל פגם מיני נקודתי, שכן לטווח הארוך הם פוגעים בחיי החברה כולה.

שבת שלום,

חנן

2 תגובות

תגובות בפייסבוק

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

  1. ונראה שאתה נגוע מעט בהומופוביה מופנמת.
    למה זה שלמישהו יש נטיה מינית לא הטרוסקסואלית אומר שהוא טמא ושהוא צריך להשתלח?
    נראה לך הגיוני שבן אדם נולד טמא ומוגבל להישאר טמא?
    ומזה ״מורד בערך המשפחה״?! מה הוא שולט בנטייה המינית שלו? או שבעצם הקיום שלו הוא ״מורד״ בערך הזה והוא מוגדר כקלקול מוסרי?