בימים האחרונים אני מסתובב חסר מנוחה. מה קרה למורינו ורבותינו שמצאו לנכון לצאת בעוצמה שכזו נגד מצעד הגאווה של הבית הפתוח. העובדות הרי מוסכמות על כולם. התורה אוסרת על משכב זכור. ומצד שני הרי התרגלנו לחילול שבת בפרהסיא, ועוד עברות חמורות הנעשות ברחובותינו נגד השמש. מה גרם דווקא לקבוצה הקטנה של הבית הפתוח, להוציא את כל עולם התורה משלוותו.

אסור לזלזל בכנות הרגשית של אנשים רבים. אני זוכר עוד את ההפגנות נגד חנויות הטרפה הראשונות, נגד בית הקולנוע הראשון בפתח תקוה שנפתח בשבת ונגד חנויות המוכרות מוצרי פורנוגרפיה.
גם כאן דומני שיש רבים במגזר החרדי אשר שמעו לראשונה על קיומו של המצעד והדבר חורה להם באמת. לא קשה לצטט מאמרי חז"ל רבים נגד התופעות הללו, והשוואתם לסדום ולדור המבול.

מנגד הרי קיימות תופעות רבות חמורות ומכוערות שנגדם לא יצא הציבור בעוצמה שכזו.
מדוע נושא שמבחינה מספרית הוא די שולי תופס מקום כל כך מרכזי בהתנהגות הציבורית.

אולי הדבר שייך למאבק על המרחב הציבורי. במשך שנים ריכז הציבור הדתי את מאבקו על המישור הציבורי. הציבוריות שלנו צריכה להתנהג כאילו כולם שומרי תורה ומצוות. יש לכך וודאי אלמנטים חשובים. חשוב לדעתי שלא יהיו אירועים ציבוריים או ממלכתיים ביום השבת. חשוב לדעתי שאוכל שיוגש באירועים אלו יהיה כשר, ולא רק בשל מספר הדתיים שמשתתפים בו.

אצל רבים המצעד נתפס כאירוע בעל משמעות ציבורית. גם רבנים כמו יובל שרלו אשר רגיש לסבלו של האיש הבודד רואה במצעד מלחמה על "קדושת רשות הרבים". קשה לי לראות בכך סיבה מספקת. ברחובותינו צועדים מדי יום חטאים רבים וחמורים לא פחות. האם מצעד אוהדי בית"ר למגרש בשבת הוא אינו אירוע ציבורי ? האם עושק שכר שכיר על ידי המדינה אינו אירוע ציבורי ? מצעד הגאווה מאורגן על ידי גופים פרטיים למורת רוחם של עירית ירושלים, של משרדי הממשלה, מדוע אם כן דווקא זה יובן כאירוע ציבורי ?

ואולי מה שמתסיס הוא הנגיעה בנושאים שהם בבסיסו של הקיום האנושי. רבים דוחים את הקהילה ההומו לסבית מסיבות שאינם דתיות. הם רואים בהתנהגותם דבר שמחוץ לגדר הטבע. דבר שאם יתפשט יכרית את ההמשכיות של הגזע האנושי כולו. בדרך זו חשבו אולי לרתום גם ציבור חילוני למאבק.

דומני שאסור שלא להתבונן על עוד מוטיבציות. החברה החרדית חשה צורך מידי פעם לנהל מלחמה. מטרתה של המלחמה היא לגבש את הציבור מבפנים. הייתי נוכח בחלק מהפגנות השבת בכביש בר אילן. הלכתי עם המפגינים ונסחפתי אל ההרגשה שעומדים זה מול זה כוחות הטוב (=אנחנו החרדים) מול כוחות האופל (=המשטרה). הנחלת תחושת המיעוט המאוים חשובה לחינוך החרדי.

בתקופה האחרונה אני מרגיש שחלק מן הציבור הדתי לאומי מתחיל להרגיש כמו חרדי. הדיבורים על מלחמת עולם בין טוב מוחלט לרע מוחלט. בין הנפגעים (=אנחנו) ובין הרשעים הפוגעים בנו מחלחלת ברחבי הציבור הדתי ציוני. בעמונה למשל היו אנשים שחיפשו את העימות. הם ראו בעימות חריף ואלים מעיין תיקון לעימות הלא אלים שהיה בעת ההתנתקות. כמאמר הסטיקר "בעמונה הסרנו את חרפת ההתנתקות". התחושה של הניתוק מחלחלת אל שדרות רחבות יותר בציבור הדתי לאומי. די להעיף מבט באמצעי תקשורת המזוהים עם עמדה זו ולראות שיש בהם רוח המגנה כל מה שהוא "שם" ומחייבת כל מה שהוא "כאן". במצב כזה ברור כי שותפינו הראשונים הם החרדים. מכיוון שהחרדים לא יתמכו במה שיזמו הציונים הדתיים, התגלגלה לפתחינו הזדמנות לתמוך במה שהם יוזמים. בדרך זו, מקווים מנהיגים מסוימים, נוכל לרתום אותם למאבקים שלנו.

ההתקוממות נגד מצעד הגאווה באה לחזק את התחושה של הניתוק מן הציבור החילוני. אמנם מעטים הם הצועדים, אבל חלק מן האתוס החילוני הוא "אני אאבק על זכותך לומר את מה שאיני מסכים לו". מנהיגי הציבור הדתי יודעים זאת. לכן הם פתחו במאבק דווקא נגד המצעד הזה. כך הם אילצו את הציבור החילוני לתמוך בו. וכך הם יוכלו להטיף כלפי פנים הנה אנחנו הטהורים נגד ה"הם" הטמאים.

הכוונה להצעיד מול מצעד הגאווה בהמות גם היא רבת משמעות. לא די שאנו מגנים את המעשה אנחנו יוצרים מייצג המוחק את האנושיות של הצועדים במצעד הגאווה. כעת הם אינם רק חוטאים, הם ממש חסרי צלם אדם. וככאלה אין לנו אלא להיאבק בהם עד חורמה.

קשה לי מאוד להשלים עם עמדה זו. בצעירותינו הייתה תלויה אמירתו של הרב קוק על הצדיקים הטהורים בכל חדר. הצדיקים הטהורים אומר הרב קוק אינם פועלים נגד הרוע אלא מוסיפים אור בכל מקום.

לי נדמה שזו היא דרכה של תורה. התורה לא תהיה מוחלפת ולא תשתנה עם שינויי זמן ומקום. המציאות בה אנו חיים היא מציאות שאין בה שחור ולבן. אצל כל האנשים יש טוב רב, ויש כנראה גם רוע וטעות. דרכה של תורה היא לנסות להוסיף טוב לאותם מקומות אפורים. לנהוג בעולם מנהג של מחנך. מחנך אף פעם לא מקבל לידיו אנשים מושלמים. הוא פוגש אנשים צעירים ומבולבלים. הוא פוגש תופעות מוצלחות יותר ומוצלחות פחות. ובתוך מציאות זו הוא מנסה להוסיף טוב ואור.

לדעתי המאבק הבלתי מתפשר נגד מצעד הגאווה אינו מוסיף אור ואינו מוסיף טוב. הוא מוציא הן מן הציבור הדתי והן מן הציבור החילוני את החלקים התוקפניים והגסים שבהם. איני מאושר מן התופעות אותם מייצג המצעד. אבל דרך התיקון עוברת בנתיבי ההקשבה, הלימוד המשותף והאהבה. ממורי הרב צבי יהודה הכהן קוק למדתי שעיקר מעשי האדם הם שתי מילים המתחילות בא´, אהבה ואמונה. ותמיד, הוא הדגיש, אהבה קודם.

הכותב ר"ם בישיבת ההסדר "בינות", רעננה ומרצה במכללת ליפשיץ.

המאמר פורסם ב"ארץ אחרת", גיליון 36. המאמר מפורסם באדיבות הכותב.