סיכום כפול למפגש אב תשע"ב: עלייה להר הבית | אירועים ומפגשים

בפעם הראשונה – הומואים דתיים עלו להר הבית בטהרה, בהדרכת הרב הראל. יואל ואריאל, כל אחד בנפרד, מסכמים את חוויתם האישית: המראות, הכאב, השמחה, הקריעה, התקווה * צפו גם בתיעוד העלייה

(הסיכום הכפול של מפגש אב של כמוך הגיע גם לדפי מקור ראשון – לצפייה בסריקה מהעיתון לחצו כאן)

הרב הראל בכניסה לגשר המוגרבים
בפעם הראשונה עלתה קבוצה של הומואים דתיים אורתודוקסים להר הבית. למעט אחד, לכל המשתתפים מדובר בעלייה בפעם הראשונה בחייהם.

את הקבוצה הדריך הרב ארלה הראל.

אנשי העמותה עלו להר בטהרה, ובהדרכתו של הרב הראל שמעו הסברים מפורטים על ההיסטוריה של המקום ועל עתידו.

בתום העלייה יצאו העולים נרגשים ואף מזועזעים מההפקרות בהר ומההשתלטות הערבית בו. השניות (דואליות) הזו קיבלה ביטוי בכך שחלק מהעולים בירכו "דיין האמת" בלי שם ומלכות ואף קרעו קריעה, ומנגד חלק ברכו "שהחיינו" בלי שם ומלכות.

מיד אחר כך עלתה הקבוצה למכון המקדש, שם ראו את שחזרו כלי המקדש, ביניהם: שולחן לחם הפנים, מזבח הקטורת, כלי הנגינה של הלווים ועוד.

שניים מהעולים להר העלו את רשמיהם מהעלייה, והרי הם לפניכם.

חלק מאנשי כמוך בהר הבית

הלב נחמץ מכאב

הוזהרנו שלא להתפלל, לא לשיר, לא לכרוע ולא להשתחוות, ונוסף על כך לא לאכול, לשתות או לעשן. לא משום קדושת המקום, אלא מחשש לפגיעה ברגשות המאמינים המוסלמים הצמים * יואל משתף בחווייתו מהעלייה הראשונה בחייו להר הבית

אט אט נתקבצו החברים. בינתיים ניתן היה לחזות בתהלוכה בלתי פוסקת של דמויות שונות ומשונות מרחבי העולם.

בשעה היעודה התייצבנו בלב הומה לפני תחנת המבדק של המשטרה. דרמה אחת קטנה בנוגע למי שלא הביא עמו תעודת זהות. התקדמנו לגשר המוגרבים. הוזהרנו שלא להתפלל, לא לשיר, לא לכרוע ולא להשתחוות, ונוסף על כך לא לאכול, לשתות או לעשן. לא משום קדושת המקום, אלא מחשש לפגיעה ברגשות המאמינים המוסלמים הצמים. בהמשך ניווכח שוב ושוב כיצד רגשותינו שלנו חשובים כאין ואפס בעירנו, במקום מקדשנו.

מי שאמון על דיכוי כל מה שעשוי להתפרש כבלתי נאות, היה איש משטרת ישראל, שליוה אותנו במבט בוחן, ועמו נציג הואקף שחיפש סימן, ולו הקטן ביותר, ל"צרות" מצד חבורת חובשי הכיפה שההינה לעלות אל ההר בימים כה טעונים (וחמים).

עולים על גשר שער המוגרבים. רחבת הכותל נראית שונה במבט ממעל. הרב הראל מנצל את ההזדמנות לומר מילות פתיחה נרגשות ואנו קוראים יחד פסוק-פסוק את מזמור תהילים "שיר המעלות ממעמקים קראתיך". ההתרגשות יורדת חדרי בטן. עוד פסיעות אחדות ואנו שם, בעבורי לפחות, בפעם הראשונה בחיים. קל ופשוט. ביני לבין עצמי אני מודה שלא הייתי מגיע לכך לולא עידודה של עמותת כמוך וההזדמנות לעלות אל הר הבית בלוויית חברים, ובהקפדות הנחוצות.
חוצים את הסף, ואנו בפנים, בתוך המתחם העצום של הר הבית. עולם אחר. כה קרוב וכה רחוק. מימין מבנה המוזאון. בהמשך מסגד אל-אקצא. בין לבין פזורות עשרות כותרות עמודים על רחבות מרוצפות אבן.

אני שומע את דברי הרב, אך העין והלב נמשכים אל המרחבים הבלתי מוכרים, משמאל, בזוית העין כיפת הסלע על משטח מוגבה מְנַצנצת בברק הזהב שלה, ואריחי הקרמיקה זוהרים בגוני כחול. חבורות של נשים ערביות יושבות על יד כתלי המסגד. חבורות גברים פזורות בשטח, יושבים בביטחון של בעלי בית ומחייכים לאידנו.

אנו נעצרים להסבר, ושוב הנוגש העברי מאיץ בנו למהר ואנו צועדים קדימה, לכיוון הכותל המזרחי. המסלול כולו יהיה למעשה בשולי המתחם, סביב השטח המקודש יותר, שאליו לא נעלה ולא נגיע.

בפינה הדרום-מזרחית ניתן להבחין בחפירה הבלתי חוקית הכבירה שביצע הוואקף, תוך עצימת עין ממשלתית שערורייתית. קמרונות הרודיאניים נהרסו, שרידים יהודיים הושמדו. כמויות העפר שפונה הועמסו על עשרות משאיות והושלכו. כיום ממיינים את העפר באפיק נחל קדרון, ויש בו ממצאים מעניינים וחשובים.

הרב הראל נתון בעיקר לעניינים שברוח, לקדושת המקום, להיותו המקום הקדוש היחיד באמת, ולמשמעותו בחיינו בעבר, בהווה ובעתיד. התרגשותו מדבקת. כשהוא מדבר על אלוקים שסולח לעוונותינו, ניתן לראות בעינֵי הדמיון את עבודת הכהן הגדול ביום הכיפורים. וכשהר הראל מדבר על מה שראו עולי הרגל, ניתן לדמיין את התרגשותם של אלו שהגיעו מרחבי הארץ ואף מן הפזורה ועלו לרגל, מטפסים מן השערים הראשיים שבכותל הדרומי, עולים אל חצרות המקדש, חוצים את העזרה, ומגיעים ממזרח שמש אל שערי המתחם הפנימי, כשפניהם אל המזבח שעֲשָׁנו מיתמר אל-על ואל פתח האולם שמסגיר רק ברמז את תכולתו.

אנו נעים לאורך הכותל המזרחי, בכיוון צפון. עזובה מזעזעת, אשפה, פסולת בניין ועשבי בר. הלב נחמץ מכאב. מגיעים לשער הרחמים, שהיה קרוי גם שער הזהב. ככל הנראה החלק היחיד שנותר כמעט בלא שינוי מאז מפעל הבנייה המונומנטלי של הורדוס. פגעי הזמן ניכרים במבנה שהמוסלמים חסמו כבר בזמנים קדומים (בדומה לשערים אחרים), ודאגו לקבור את מתיהם מחוצה לו, כדי למנוע את ביאת המשיח.

הרב מסביר על מיקומם היחסי של המבנים שניצבו בעבר על הר הבית, אך דבריו מכוונים על העתיד בע"ה. כל ניסיון לסטות מן הנתיב מקפיץ מיד השוטר הנוגש. הישמעאלי עוקב אחר כל תנועה חשודה. בחור שהצטרף אלינו ו"העז" להתפלל ננזף פעמים, ואך בדוחק חמק ממעצר.

ניסיתי להראות לאחד החברים את המדרסות הממלוכיות השוכנות לאורך הכותל הצפוני, והתכופפתי כשאני כורע ברך, וכבר עמד עליי השטן והאשים אותי בהשתחוויה אסורה. התנצלות מגומגמת וזה עבר (אנחת רווחה). טרקטור עובר ומרעיש. נשוב ונפגוש אותו בהמשך.

אל שני המלווים שלנו נוספו עוד כמה וכמה זוגות עיניים שמביטות בנו, ולאו דווקא בידידות. זהו הגענו לפינה הצפון מערבית וכעת מזרזים אותנו לסיים. אנו שבים בכיוון דרום. סְטָיו (מבנה מקוֹרֶה שלאורכו שדרת עמודים – הערך העורך) ארוך נמשך מעל לכותל המערבי. פה ושם פזורות שכיות חמדה ממלוכיות שאינן מרגשות איש ככל הנראה. ליד סֶבִּיל (מתקן לאספקת מי שתיה, רהט – עורך האתר) מוזנח שב הרב לומר דברים על מקדש הקודש. זהו הגענו אל שער השלשלת. אנו צועדים אחורנית. שולחים עוד מבט עורג. ויוצאים.

מחוץ לשער, מתעלם מקולו של מוכר המיצים ומן החולין, מחלק הרב דפים ועליהם פסוקים מעניין החורבן, ומבצע קריעה בבגדו.

המחווה מרגשת ומכאיבה.

יש מי שהביא בגד במיוחד כדי לבצע בו את הקריעה.

אנו קוראים את הפסוקים יחד, ובלב תפילה ליום שבו ייגאל המקום באמת.

אנו מסיימים בשירת "יבנה בית המקדש במהרה בימינו", ושותים מן השתייה הקרה שדאגו להביא למקום.

לאחר דקות אחדות הולכים אל מכון המקדש, שם ראינו שִחזורים של כמה וכמה מכלי המקדש, ובהם שולחן לחם הפנים, מזבח הקטורת, כלי הנגינה, כלי הקטורת, כלי המדידה. לסיום צפינו בסרט המבקש להעביר את חוויית העלייה לרגל של משפחה גלילית.

דגם בית המקדש. צילום מתוך מכון המקדש

יה"ר שהקדוש ברוך הוא יבנה ביתו בקרוב, ובינתיים בנחמת ציון ננוחם.

יואל

– – – –

דווקא מדינת היהודים מתירה למחבלים לעשות בהר כרצונם

"השוטר דורש תעודת זהות מכל אחד כדי לברר שאנו אכן יהודיים, ומכיוון שכך הוא דורש שלא נהיה חמושים חלילה בנשק לא קונוונציונלי ומסוכן ביותר: מִשְניות, תהילים, סידור וכל שאר דברים שבקדושה. וכשאצל מישהו הוא מגלה משניות בתיק ניכר היה כאילו גילה אנטרקס " * אריאל מספר על חווייתו מהעלייה הראשונה בחייו להר הבית

הפעם לסיכום המפגש תתווסף גם הקדמה, הקדמה כי לא הסכמתי לשמוע על הרעיון שאני אעלה להר הבית.

אני, שכבר כילד ידעתי מה שלימדו אותי שכל העולה אל ההר דינו כרת, אני שראיתי באנשים העולים אליו כבר לפני שנים רבות כרפורמים, אני שלא חשבתי שאהיה שם לפני בניית בית המקדש, אני החלטתי שהגיע הזמן לשחוט גם את הפרה (האדומה) הקדושה הזו ולבדוק בדיוק את הסוגיה לעומק ואז לקבל החלטה.

תמיד היה בי הכעס כלפי הבוס לשעבר של אימא שלי, השר משה דיין, כן, גם הוא שזקנתו ביישה את נעוריו, שנתן את מפתחות ההר לידי האויב הערבי ומאז ידם על העליונה שם, ולא רק שם.

אבל הרצון היה חיובי כי מאוד רציתי להיות שם. הרי אני שמכיר כל סמטה מסמטאותיה של העיר העתיקה, ואוהב כל כך את המעלות והמעברים הצרים, הצבעים, הריחות (לא הביוב השכיח), המראות (כן, עדיין ערבי בכפייה בעל עגלת הלחמניות הריחניות או סוחר התבלינים העוֹרם את מרכולתו הריחנית עושה לי משהו) האותנטיים והסמטאות הציוריות שנצבעות בצבעים שונים ושאר הירקות (תרתי משמע). אבל כל זה לא זה. הזה האמתי הוא "הר המוריה", וכל השאר אפילו לא "פרוזדור".

אז קראתי למדתי ונועצתי, איכשהו לא הופתעתי כשהתקשרתי לרב יעקב אריאל שנחשב בעיניי לרב מוערך ומשפיע כשהרב מרדכי אליהו זצ"ל כבר לא בחיים, וכשבפי קושיות תגובתו הייתה כאילו הטחתי לידיו תפוח אדמה לוהט. אבל מבין ההתחמקויות הרבות כן לקחתי כמה דברים מבין השורות: הוא יודע על האזורים המותרים אבל הוא לא יתיר וגם לא יאסור כי הוא נושא משרה.

למחרת התקשרתי לתלמידו, הרב ארהלה הראל, ואגב הסתבר לי שלמדנו באותו מקום ביסודי רק בהפרש של כמה שנים. היו לי לא מעט קושיות גם לרב הראל, ובסבלנות ובנעימות, על אף קוצר הזמן, הוא הרחיב והסביר לי את העקרונות החשובים, וכבר במהלך השיחה הרהרתי שאני כנראה צריך למצוא מקווה מתאים.

המקווה המתאים נבחר לבסוף בקצה הצפוני של העיר העברית הראשונה. זה המקווה היחיד שפתוח כל היום. וכיוון שהבנתי מהרב הראל שאם אני מתכוון לטבול פעם אחת בלבד, עדיף שאעשה זאת יום לפניי ולא באותו היום – טבלתי ביום שלפני.

עבר הרבה זמן מאז ביקרתי במקווה בפעם האחרונה. עם כל הכבוד לראש השנה וליום כיפור ודומיהם אני מוותר על הבונוס ללכת למקווה ולצפות בתצוגת האופנה של "בית עדת הנערים העירומים". אבל הפעם זה היה קצת שונה. רק אני לבד (כמעט), ומה טוב יותר מזה? אודה ולא אבוש שהתגעגעתי לריח הכלור הנמצא במים.

למחרת הגיע הבוקר, והתייצבנו במקום המוכר כל כך לכל יהודי – הכניסה הראשית לכותל המערבי. שלושה מסלולי כניסה ומתוכם שניים אל הכותל (נשים, גברים), ואילו הפעם פניי לא היו לנתיב הבידוק השמאלי (גברים) אלא לנתיב המיוחד, זה הימני הקיצוני (יצא במקרה) – הכניסה לגשר המוגרבים שתוביל אותי להר הבית.

ישראלי אני משכבר הימים, ושכזה אני מכיר את הנוהל במחוזותינו בשנים הרבות האחרונות לבדוק תיקים בכניסה למקומות הומים, אלא שהפעם זה נראה לי שונה. השוטר דורש תעודת זהות מכל אחד כדי לברר שאנו אכן יהודיים, ומכיוון שכך הוא דורש שלא נהיה חמושים חלילה בנשק לא קונוונציונלי ומסוכן ביותר: מִשְניות, תהילים, סידור וכל שאר דברים שבקדושה. וכשאצל מישהו הוא מגלה משניות בתיק ניכר היה כאילו גילה אנטרקס.

מובן שכשהשוטר ראה שאני מצלם בווידאו את ההתנהלות הוא דרש שאפסיק ואמחק את זה בפניו. מחקתי. האם הייתי מופתע מדרישתו? ממש לא. לא היה מפתיע אותי גם לוּ הייתי רואה בעֲמָדות מכשיר יהודומטר המגלה תשמישי קדושה כגלאי מתכות.

החוצפה הרקיעה שחקים כשגם נאסר עלינו לשתות מים על ההר כדי שלא לפגוע ברגשותיהם של אנשי חמאסים תמימים וזכים שהפלא ופלא, פעלולי לוח השנה החכם שלהם הביאו את הרמדאן יקירם היישר לחודש יולי, ומדינת היהודים הנאורה אינה מאפשרת כמובן לפגוע ברגשותיהם ע"י שתיית מים בחום של 34 מעלות בשמש היוקדת.

לפני הכניסה, באמצע מעלה שער המוגרבים, קראנו פרק תהילים, רגע לפני ש"רשמית" זה יהיה אסור.

נכנסו למקום שאף על פי שבפועל היה פתוח כל כך הרבה שנים (בשעות מסוימות ליהודים, כמובן), בעצם היה סגור מבחינתי כל הזמן. וכיאה לאנשים מכובדים, אח"מים ממש, זכינו לליווי מעורר יראה: מימיננו – שוטר משטרת ישראל בעל מכשיר קשר, ומשמאלנו – שוטר וואקף בעל מכשיר קשר.

עשינו מסלול היקפי רחב והלכנו הרחק מהשטחים המוגבהים ומהאזורים האסורים לשהייה. הרב הראל מסביר ומרחיב מה רואות עינינו, והוא כמעט שלא מחסיר אף פרט על העבר, ההווה והעתיד, ועל העובדה שזהו המקום הקדוש האמתי. ולא כמו הבוּרות שמשתוללת היום כאילו המקום הקדוש ביותר הוא הכותל המערבי.

לא יכולתי שלא להרגיש כעס בכל מהלך הסיור על ההפקרות הפושעת שמתרחשת במקום החשוב והראשון בקדושתו. על ההריסות הנִראוֹת בשטח על ההר. על העובדה שדווקא מדינת היהודים מתירה למחבלים לעשות בו ככל העולה על רוחם בהרס שיטתי של המקום המקודש ביותר לעם היהודי. על השמדת ההיסטוריה. על ההתכופפות המבישה לנוכח האויב הערבי. על האפליה המונהגת בין יהודים ומחבלים. על הגזענות הזועקת לשמים. על הפיכת סביבת הר הבית לבית קברות מוסלמי מבאיש. על הגבלת התנועה וחופש דת. ועל הכפירה עזת המצח.

באוזן אחת הייתי קשוב להסברים של הרב הראל, ובאוזן השנייה הייתי קשור לקולות הבוקעים ממכשיר הקשר של מלווינו האמיצים. עינו הפקוחה של מחבל הווקף בחנה אותנו תמיד, והוא כל הזמן שיפר עמדות כי הרי הוא בעל הבית. הוא הבוס. כשקורה משהו חשוד הוא ילך אל הפקוד שלו – שוטר שעל מדיו מתנוסס דגל ישראל – ויאמר לו כי האב ובנו עומדים ומביטים באייפון כשפיהם ממלמל ועליהם לחדול מכך מיד. וכששוטר הוואקף מוריד הוראה לשוטר הקאפו (וואקף בסיכול אותיות) אתם יכולים לנחש מה הייתה התוצאה.

ולא, לצערי במצב הנוכחי השוטר הישראלי אפילו לא ראוי להיקרא קאפו, שהרי פירוש המילה באיטלקית הוא בוס, ולא, כאן הוא לא הבוס.

הסיור נמשך כשפנינו אל מול קודש הקודשים. ולא, אסור להשתחוות אף על פי שהלכתית זה המקום היחיד שבו מותר להשתחוות. ואם במקרה העזת להתכופף סתם כי העצים הסתירו לך דבר-מה, זכית לגערות ולאיומים מאנשי הגסטאפו. ואם השתהית מעט ולא הלכת מספיק מהר וצמוד לקבוצה ביזור הרָגיש – זכית לקריאות schnell! אבל לא, בעת החדשה זה כבר לא בגרמנית, התקדמנו, היום השוטר צועק את זה בעברית, כמו שצריך. הוא הרי איש חוק, מכובד, הוא עושה הכול נכון. הרי ניצב ניסו שחם הוא המפקד שלו.

כשהרב הראל מדבר על השועלים שמהלכים שם היום, אני חושב לעצמי בעצב הלוואי שועלים. על מה הוא והמגילה מדברים? הם מעליבים את השועלים. שועל מצוי הוא בעל חיים חביב ושקט, אבל רק מעט יותר מערבי מצוי המשחק כדורגל בהר הקודש.

את הסיור סיימנו מחוץ לשער השלשלת, מקבילו הצפוני יותר של השער שבו נכנסנו, מעל קשת רובינסון, שם הייתה הקריעה, הברכה והשירה השקטה: "שיבנה בית המקדש במהרה בימינו", וזו גם התקווה – שתעקר מלכות הרשעה ותכונן מלכות בית השם בהר הקודש בירושלים ממש בקרוב.

אחר כך המשכנו למכון המקדש.

תודה לכמוך על שארגנו את הסיור, ותודה מיוחדת לרב אהרלה הראל על ההסברים, האכפתיות והלב הרחב.

בברכת אריאל,

אריאל

בשל שמירה על הדיסקרטיות של המפגש המסוים הזה – לא פרסמנו מראש באתר את תוכן המפגש. תוכן המפגש המיוחד נשלח רק למי שחבר ברשימת התפוצה שלנו.

העלייה להר הייתה בתאריך ז' באב תשע"ב, 26 ביולי 2012 למניינם, בשעה 09:20 בבוקר, בירושלים.

הצטרפו לרשימת התפוצה שלנו כדי להתעדכן לגבי המפגשים הבאים: kamoha.or@gmail.com

2 תגובות

תגובות בפייסבוק

להגיב על עצה לבטל

האימייל לא יוצג באתר.