לא הכול קשור כל כך אליי! | או שכן או שלא

מירון חווה פרידה, ועליו ללמוד שגם אם מישהו אומר לו "לא" בעצם לא הכול קשור אליו. זה לא הוא אלא ההוא

(לכל הרשומות הקודמות של מירון – לחצו כאן)

עדיין לא סוף שנה. עוד מעט. אבל בשבילי נגמרת תקופה ואני חוזר לכור מחצבתי בבסיס האם.

די עצוב לי שככה  הגיע לו הסוף. כל כך מהר. די עצוב לעזוב משהו מוכר שהייתי מורגל בו, ולחזור צעד אחד או כמה אחורה.

השבוע זה השבוע הפנוי הראשון שלי מזה תקופה, ואותו אני מנצל כדי לחוות רגעים אחרונים ולהיפרד מאנשים ומהמקום שהרכיבו לי את שגרת חיי. אני מרגיש כמו מישהו שמנסה לדחות את קץ ולחפון מעט רגעים אחרונים בידיו.

אולי יהיה לי קשה ודיכאון של התחלה ושל הסתגלות יופיע, ואולי אני אצליח לקבל או להשלים עם זה שדברים לא נמשכים לנצח ושצריך להמשיך הלאה. שלא ניתן לשמר את הכול. צריך לנוע, לזרום אל לא הנודע. אל העתיד הצופן לי את התקופה הבאה שאני מאוד מקווה שתהיה טובה ופורייה. שאני אכיר שוב אנשים חדשים וטובים ושאני אצליח למצוא כיוון וייעוד, מקצוע ולימוד, עבודה וגם אהבה.

אני בעיקר מקווה שיהיו לי האומץ והתבונה לשמור על קשר עם אנשים שבקרוב כבר לא אהיה קרוב אליהם גאוגרפית, ובשל כך פחות אפגוש בהם. אני מפחד שאט אט הקשר ייפרם לו. יחד עם הרגש שהוא דבר שמשתנה עם הזמן ויחד עם עומס השגרה יהיה קשה לשמר את היקר לי, החברים שלי. אני עוד אגיד לעצמי שככה זה ואני אפילו אולי כבר לא ארגיש שזה אכפת לי ברמה שזה בוער.

וזה מה שעוד יותר יהיה עצוב.

כך או כך האנשים שהכרתי במשך התקופות האחרונות הם אנשים טובים שהיה לי המזל שדרכינו הצטלבו. היו לי רגעים של שמחה שהרגשתי בשיא. היו אנשים שברור שהקשר יתמסמס איתם אבל השהיה בחברתם הייתה לי נעימה. גם נקרו בדרכי ההזדמנויות להיות במחיצת אנשים שאין להם כל כך מוסר עצמי והשאירו לי טעם מר בזיכרון ורגש עצוב בלב. אנשים שמאלצים אותי לעמוד מול עצמי ולהתמודד עם הפגיעה שנובעת מהשלכת רפש האשמה באופן אוטומטי על עצמי. שאם התייחסו אליי בצורה משפילה ומבזה אז כנראה שזה בגלל שמשהו לא טוב אצלי.

זה עדיין לא אומר שאין לי חלק בדברים. אבל לפעמים פשוט השלב הראשוני צריך להיות בהבנה שלא תמיד הדברים קשורים אליי או רק אליי. פעמים שזה טבעם הנגוע של אותם אנשים שלא תמיד רגישים, ואם כן אז הם רגישים בעיקר לעצמם.

אחד מהרבנים שהיום נפגשתי איתו במסגרת סבב פגישות הפרידה שלי השבוע, קורא לזה ערבוב. במשמעות של להתערבב ולהיות מושפע ממצב רוח של מישהו אחר באופן כזה שמקרין גם עליי. אם מדובר באדם עם מצב רוח טוב אז זה יותר ממצוין כשזה משפיע עליי. אבל לרוב ההשפעה חזקה יותר ומותירה חותם כשמדובר במקרה ההפוך. כשמישהו במצב רוח רע ובשל כך מתנהג בחוסר סובלנות/רגישות כלפי האחר, אז בד"כ הוא סוחב את האחר איתו למטה אל המצולות.

וכאן נכנסת העבודה העצמית שאני צריך לעשות ולהתמודד מול עצמי, כמו שלימד אותי אותו רב חכם. כאן אני צריך לעצור ולהגיד לעצמי שההתנהגות של אותו בן אדם יותר משקפת את עצמו מאשר קשורה אליי.

במילים אחרות אני לא חייב לתפוס את הכדור שאדם זורק אליי. אם אני תופס את הכדור אזי כבר מדובר בבחירה שלי ובאחריותי.

באחד המפגשים שלנו הוא פשוט הדגים לי את זה ממש פיזית כדי להמחיש את ההיגיון שמאחורי זה הוא זרק אליי מטבע וביקש ממני בעצם שלא לתפוס אותו אלא לתת לו לעבור על ידי. אותו עיקרון אולי נשמע קשה להפנמה כשמדובר במישהו שממש פוגע בנו חזיתית. אבל זה עניין של אימון ועבודה מתמידה על העניין.

לדוגמה השבוע הייתי בבית של חבר טוב ממש. נפגשנו למפגש פרידה שלי מהעיר. אני ממש אוהב אותו ומרגיש בנוח אצלם אבל הפעם משום מה פחדתי שלא יהיה על מה לדבר ומצאתי את עצמי מנסה שלא יהיו שתיקות ומעלה נושאים לדיבור. זה לא היה מלאכותי כי באמת דברנו על נושאים חשובים ואישיים, כך שמצאנו על מה לדבר מבלי להרגיש שזה נמרח, אבל באיזה שלב כבר נגמרו לנו נושאי השיחה.

אחרי 40 דקות לערך אשתו חזרה הביתה, ודיברה בטלפון בחוץ. לא עלה לי לראש שאולי הוא רוצה להיות איתה עכשיו ושכדאי שאתחפף, בעיקר  משום שזה היה מפגש פרידה ורציתי עוד זמן איתו. אחרי כמה דקות הוא סינן כזה "שומע אחי אני עוד רוצה להיות עם אשתי ויש לי עוד איזה עבודה לעשות…", וכאן כבר לא נתתי לו להמשיך ולהגיד את המילים מפורשות פשוט הבנתי את הרמז וסיננתי "סבבה, סבבה". קמתי לתת חיבוק פרידה ואמרתי שממש היה לי כיף אצלם, ובעצם העמדתי פנים שהכול סבבה.

אבל בפנים כאילו ממש הלב התנפץ. הרגשתי כל כך מושפל ומבוזה שקשה לתאר. כל כך פתטי כאילו איך לא חשבתי על זה שאולי כדאי שאתחפף. שאולי הוא גם רוצה להיות עם אשתו. הרי השעה כבר תשע וחצי בערב.

או אז פצחו להם במחולות גלגלי הביקורת העצמית ברגע וליקקתי את פצעיי. איך יכול להיות שחבר טוב שלי בעצם מסלק אותי (אמנם בעדינות אבל עדיין סילוק,ככה תפסתי את זה ברגעים הראשונים)

אבל אז קפצה לי המחשבה לראש שדווקא משום שאנו חברים טובים אז הוא מרגיש פתוח איתי לדבר דוגרי.

אבל המחשבה שבטח הוא התחבט בעצמו איך להגיד לי לצאת בזמן שאנו דיברנו ואיך הגעתי למצב הזה שמישהו אומר לי לצאת מביתו ביודעו שזה נותן לבן אדם הרגשה שהוא היה תקוע – זה כל כך משפיל!!

אז כאן הנקודה שלי(או יותר נכון של הרב שלי) היא שלא הכול אני צריך לייחס לעצמי ולקשר אליי.

אולי אותו חבר לא ידע שאני כך ארגיש, ובכלל זו כבר אחריות שלי שאני רגיש כל כך ברמות כאלו. הרי מן הסתם שהוא לא התכוון לפגוע, אלא בטח חשב שאבין שיש לו עוד משהו לעשות ושעוד הוא רוצה להיות עם אשתו.

מובן שברגעים הראשונים קשה היה לי באמת לאפס את עצמי עם העיקרון הזה, אבל אני לומד כי אני לא צריך לשים את עצמי במרכז ולייחס כ"כ הרבה גודל לכל דבר. הרי ילד בגיל הינקות מייחס כל דבר לעצמו ואם לו נותנים לו משהו אז הוא בוכה כי הוא חושב שלא אוהבים אותו. כלומר הוא לוקח אישית את הדברים, ויש בזה קצת אגוצנטריות (אין הכוונה למובן המקובל -אגואיסטיות אלא לשימת העצמי במרכז).

ובתור בן אדם בוגר לא נכון להמשיך עם אותו קו מחשבה שתואם את הילדות.

תוך כדי שאני כותב את זה אני עושה את העבודה על העיקרון הזה: לא הכול קשור כל כך אליי!

זה אחד האתגרים שעוד נכונו לי ויהיו דומיננטיים אצלי.

עד לפעם הבאה אאחל לכם חוויות מהנות ומעניינות והתמודדות מועילה בין נבכי החיים.

2 תגובות

תגובות בפייסבוק

להגיב על אלון לבטל

האימייל לא יוצג באתר.

  1. מירון
    נגעת בי
    התוכן קשור אליי במישרין,גם אני עובד על כך שאם אני מקבל סירוב מאנשים,זה לא אומר שאני לא בסדר,לך תדע מה יש לאנשים בראש

    יפה