שיראל משתפת בדברים שהיא צריכה לעשות, בדברים שמוציאים אותה מדעתה, בדברים שלא החליטה לגביהם, בדברים שמפחידים אותה ובדברים שמחמיאים לה, וגם בדברים שלא האמינה שיקרו לה -אחרי להתחתן עם הומו כמובן

"ולהתגרש זו תעודת כישלון. אני מקבלת ציון בלתי מספיק בזוגיות. אני לא מספיק בשבילו, ולא צריך מילה בשביל זה. זה מבט מתחמק, זה סיבוב של הגב בלילה, זה לחזור טהורה ולמצוא אותו ישן על הספה, זה לשאול בתסכול אם יש משהו שאני יכולה לעשות שיהיה לו טוב, ולקבל שתיקה"

לאחר מרדף מתיש שיראל ניצבת מול האמת הפשוטה והכואבת להחריד שכמעט ממיתה אותה

שיראל משותקת ומשתתקת מול ההבנה שאין לה באמת יכולת להשפיע, לשנות או לחבר את בעלה. גם מפני שהוא אינו רוצה בזה וגם משום שאינו מסוגל

ומה שאני רוצה הוא חֲברה, אחת לפחות, אולי יותר. ואם לדייק – אני חייבת אחת כזו! – שיראל משתפת על שיחה עם חברה שהתגרשה במפתיע בזמן האחרון

קשה לשיראל – המוות שנמצא סביבה מלחיץ אבל גם מגרה. אבל שיראל מרגישה מחויבת לעמוד מול הילדים שלה ולחזק אותם, אפילו שאין בה שום חוזק

המקום של התקווה אובד לשיראל. קשה לה להאמין שהקשר יצליח, והשאלה "אם אפשר לחיות ככה" מרחפת ומתחלקת לשלוש שאלות: אפשר? ואיך חיים? ואיך ככה?

שיראל רוצה (בעלה בתגובה: דורשת) שבעלה ילך לטיפול. הוא מתנגד עד שמתרצה "אלך רק בשבילך" ומוסיף כי אולי אחרי הטיפול הוא ייפגש עם גבר – מה שגורם לה לכעוס ולוותר על הרעיון שילך כי "אל תעשה לי טובות" (בעלה בתגובה: לך תבין נשים)

"כל ילד מחבר אותך יותר, זה עוד משהו משותף שיש לכם ביחד, וכמה אנחנו צריכים כאלה דברים שיחברו אותנו, ישתפו, יאחדו, ועכשיו אחרי החוויה הזו יש לנו שני דברים חדשים ומשותפים: בן זכר אחד קטן ומקומט, והלידה שלו" * שיראל כורעת ללדת ומשתפת בחוויות

שיראל כתבה שיר על הרצון שלא להרגיש לבד. על הרצון פשוט לחבק חיבוק