(לחצו כאן לכל הרשומות בבלוג זה)

אז עכשיו שאני כבר עם רגל בחוץ, עדיין מהסס, כבר לקחתי צעד אחד קדימה לקראת מסע ארוך, שאני יודע איפה הוא מתחיל, ולא ממש יודע איפה הוא ייגמר.

במפגש יום ההולדת 3 של כמוך קיבלתי קצת מושג על מה הולך להיות, או לפחות על הדרכים העומדות בפניי. דיברו שני אנשים נפלאים על ההתמודדות עם הנטייה המינית שלהם, בתקופה שבה לא היה עם מי לדבר. אפשר היה אז או להדחיק או לפרוץ את הגבולות, אף אחת מהאפשרויות לא נותנת סיפוק ממשי לחיים.

כמה אנשים שאלו תוך כדי שיחה, "אז מה המסר פה?", או "מה אתם אומרים לנו בעצם?", כאילו כל סיפור צריך שיהיה בו מסר או אמירה. מבחינתי, מספיקה העובדה שהם שיתפו אותנו בדברים מאוד אינטימיים מתוך העולם האישי שלהם, בצורה משעשעת מתובלת בהומור עצמי במינון סביר, וזכינו להכיר אותם קצת יותר מקרוב.

אם כבר אפשר לשאול משהו הוא צריך להיות מה אנחנו יכולים ללמוד מהסיפור שלהם. נראה לי שהשילוב בין שני הסיפורים מראה לנו שני צדדים של אותו מטבע ומתאר את המציאות שבתקופה שלהם לא הייתה אפשרות להתלבט, אלא רק להכריע.

בזמנם, וגם היום לפעמים, נדרשתָ לבחור את מי אתה אוהב יותר – את אלוקים או את בריותיו.

אם תמלא את רצונו ותלך על פי צו התורה עם ראש בקיר מבלי להקשיב לעצמך, תגלה שאם אתה לא שם לב, הדרך הזאת עלולה להגיע למבוי סתום ללא מוצא.

ואם תבחר ללכת על פי רצונותיך ותשוקותיך, אז קול פנימי עדין ימשיך לייסר אותך על עולם שלם, שהוא האדם עצמו, שאיבדת בפזיזות יתר.

ככה אנחנו מתנדנדים בין שני רצונות גדולים, אבל מה הרצון שלנו?

ניסיתי לשאול את עצמי, לא בפעם הראשונה, מה אני בעצם רוצה מעצמי, באמת. הפנמתי דבר אחד חשוב, והוא שעד עכשיו לא ממש ניסיתי לחשוב מה אני רוצה מעצמי באמת.

לא רק לחשוב על מה הוא רוצה ממני, לא הקב"ה, לא המשפחה וגם לא היצר. "התשובה הראשית… היא שישוב האדם אל עצמו" כותב הרב קוק באורות התשובה (פרק ט"ז פסקה י), ויותר חריף מכך, שאם האדם רוצה לשוב אל ה', ואינו עושה ברור פנימי עם עצמו, זאת תשובה של שקר, במובן הכי חמור שאני משקר לעצמי. במקום זאת אני צריך ללמוד לסמוך על עצמי, שאני יודע מה אמיתי ומה מתאים לי, ואף אחד אחר לא יכול לעשות את העבודה במקומי, ולהחליט בשבילי.

 אבל איך אני עושה את זה? אם אני לא ממש מכיר את עצמי, אז מי אמור להכיר אותי יותר ממני, אם אי אפשר יותר לסמוך על אף אחד שאחר שידע מה טוב בשבילי?

בהתחלה חשבתי שאקבל תשובות במפגש הזה. את חלקן לא ממש רציתי לשמוע, ולכן חששתי מהמפגש. לא מצד מסוים, אלא מעצם האמירה לכאן או לכאן, שמישהו אחר יבחר במקומי ויכריע מה טוב ומה רע. ככה שחשק לא ממש היה לי לקראת האירוע המכונן. אז נכון, יום הולדת, בכל זאת חגיגה, וזה במקום מרכזי יחסית, אז באתי, בעיקר בשביל החבר'ה ופחות בשביל התוכן.

אלא שכאן נחלתי אכזבה רבתי. החששות שלי התפוגגו להם די מהר אחרי שהתיישבתי להקשיב לדובר הראשון, והם נמוגו לחלוטין לאחר כשהשני התחיל לפרוס את סיפורו. קודם כול זה לא היה ממש מה שציפיתי לשמוע, ובאמת שאלתי את עצמי למה ציפיתי. וכשקלטתי שהגעתי בלי לצפות לכלום, נהייתי פתוח להקשיב וליהנות. הבנתי שלחיות את המורכבות זה לא רק שאלה של התמודדות או מלחמה מתמדת. יש רגעים של אושר ושל מבט לאחור, שגם אני יכול להגיד לעצמי בפה מלא, עכשיו טוב לי, אולי לא תמיד היה ככה, ולא תמיד יהיה, אבל את הרגעים הטובים אוכל לשמור לזמנים פחות נעימים.

חוץ מהחוויה הנחמדה בסופו של דבר, המפגש הזה עודד אותי גם מפני שהבנתי שאני לא מתחיל מאפס. יש אחרים שצעדו בשבילים האלו לפני ויכולים לומר לי, "עזוב אותך, יש כאן מבוי סתום, ולשם אל תלך, זה לא ממש בשבילך, ואולי בכלל זה לא ממש עושה טוב לאף אחד לעבור בדרך הזאת, אז חבל על המאמץ". או לחילופין, "אם תמשיך ותחשוב שיהיה טוב ותסמוך על ה' כאילו אתה יודע יותר טוב ממנו מה הוא מתכנן לך, אל תתפלא אם תמצא את עצמך במקום שאתה לא רוצה להיות, ולא הוא רצה שתהיה שם".

מה שלא יהיה, מה שלא אבחר, לאחר השתדלות ותפילה, שה' יהיה בעזרי. תפילה מעומק הלב, מתוך הקשבה עצמית, שפותחת את האוזניים לשמוע לא רק מה אני רוצה, אלא מה ה' מתכנן לי.

אני יודע שאני לא רק צריך לקחת אחריות על מעשי, אלא בעיקר להיות שלם עם ההחלטה שלי.

והכי חשוב זה לא להיות מקובע, ולחשוב שאני יודע יותר טוב מאומן שעשאני מה טוב בשבילי. ככה השאלות שמציקות לי קצת יותר מעצבנות עכשיו, אבל זה רק מפני שטרחתי כל כך להתעלם מהן. מפני שפחדתי בכלל לפתוח את הנושא של המשיכה לבנים. אז נכון שזה מסובך, וזה לא פשוט בכלל, במיוחד בעולם הדתי, אבל זה לא אומר שזה בלתי אפשרי.

אריה