בשיעורו התמקד הרב אברהם בשלוש נקודות: בהבנת המילה תועבה; בתוכן איסור משכב זכר; בהבנת המושג אהבה.

הבנת המילה "תועבה" – הרב אברהם דיבר נגד ההסבר של הרב דוויך כי מדובר ב"טעות קטנה" אלא מדובר בדבר מאוס כמו שמביא המדקדק רבי יונה אבן ג'נאח, וכמו ההסבר המקובל מזה דורי דורות, ואין מחלוקת על הפירוש הזה. זה ההסבר במאה אחוזים.

וראיה אחת לדָבָר: יוסף אומר לאחיו (בראשית מו לד): וַאֲמַרְתֶּם אַנְשֵׁי מִקְנֶה הָיוּ עֲבָדֶיךָ מִנְּעוּרֵינוּ וְעַד עַתָּה גַּם אֲנַחְנוּ גַּםאֲבֹתֵינוּ בַּעֲבוּר תֵּשְׁבוּ בְּאֶרֶץ גֹּשֶׁן כִּי תוֹעֲבַת מִצְרַיִם כָּל רֹעֵה צֹאן, כלומר התועבה הזה חמורה כל כך והיא בעיה גדולה כל כך עד שהפתרון למצב הוא לגור במקום אחר!

חילול שבת אינו תועבה כי זה לא משהו שהאדם מרגיש בטבעו שזה מאוס. זה משהו שמי שעושה אותו מעיד שאינו מאמין שיש בורא לעולם. ברור שזה אסור אבל זה לא תועבה כי הדלקת אש היא מעשה שעושים בכל יום. אלה מעשים שאינם מתועבים בכל יום אחר. אבל לא כך דברים שתמיד הם מגעילים אותנו, כמו גבר שלובש שמלת אישה. אמנם זה פחות חמור מחילול שבת אבל על זה כן נאמר תועבה כי זה משהו שבטבע אנחנו נגעלים ממנו. כך גם יחסי מין בין שני גברים.

בעניין הסיפור מהגמרא על רבי ובר קפרא אומר הרב אברהם כי ההסבר של הרב דוויך כי "תועה אתה בה" הכוונה שמדובר בסטייה קלה מהדרך אינו נכון. וגם אילו הוא היה נכון – הרי דורי דורות מסבירים שתועבה זה משהו שדוחה אותנו, והנה מישהו מצא מקור אחד שאולי אומר ההפך מהפשט. מה עושים? האם מעוותים את הפשט? האם מתעלמים מ"אין מקרא יוצא פשוטו"? זו מתודולוגיה שאינה נכונה.

ומה הכוונת בר קפרא? אין כוונתו שתועבה היא טעות קטנה אלא כוונתו שתועבה קשור לשורש ת-ע-ה. ובשורש הזה אבן ג'נאח מסביר את הפסוק "אוּלַי יְמֻשֵּׁנִי אָבִי וְהָיִיתִי בְעֵינָיו כִּמְתַעְתֵּעַ וְהֵבֵאתִי עָלַי קְלָלָה וְלֹא בְרָכָה", ולפיו הכוונה למשהו הפוך, לשינוי. כלומר בר קפרא אינו אומר שמדובר בטעות קטנה אלא שאין מדובר בעוון רגיל אלא בסוג של עוון שאנו מרגישים שהוא דוחה.

תוכן איסור משכב זכר – הרב אברהם חלַק על דברי הרב דוויך ולפיהם הפסוק אוסר רק את המעשה המפורש בין גברים ואינו אוסר דברים אחרים. הרב אברהם ציטט מהרמב"ם (הלכות איסורי ביאה, כא א):  

כל הבא על ערווה מן העריות דרך אברים או שחיבק ונישק דרך תאווה ונהנה בקירוב בשר הרי זה לוקה מן התורה: שנאמר "לבלתי עשות מחוקות התועבות" (ויקרא יח, ל); ונאמר "לא תקרבו לגלות ערווה" (ויקרא יח, ו). כלומר לא תקרבו לדברים המביאין לידי גילוי ערווה".

כשהדין לוקה מן התורה, ולא כתוב מכת מרדות שזה באמת מדרבנן, המשמעות היא שזה איסור תורה. ואין מחלוקת בנקודה הזו אלא ההלכה ברורה מאוד.

הבנת המושג אהבה – גם על דברי הרב דוויך על קונספט האהבה לא הסכים הרב אברהם. לדבריו, יש מה ללמוד מהגויים חוכמה אבל לא תורה. האם אנחנו לא אוהבים את נשותינו? ומה בעניין אהבת ישראל להקב"ה "ואהבת את ה' אלוקיך" ואהבת ישראל – "ואהבת לרעך כמוך". אם אני רואה זקנה ואני עוזר לה לשאת את חפציה – האם אין זה ביטוי של אהבה? אב שמשלם הרבה כסף כדי שבנו יקבל את החינוך היהודי הטוב ביותר – האם אין זו אהבה? ילד שמנשק את היד של אביו אן אמו – אין זה מעשה אהבה? כשעם ישראל הלך למדבר כדי לקבל את התורה אמר על זה הקב"ה: זָכַרְתִּי לָךְ חֶסֶד נְעוּרַיִךְ אַהֲבַת כְּלוּלֹתָיִךְ לֶכְתֵּךְ אַחֲרַי בַּמִּדְבָּר בְּאֶרֶץ לֹא זְרוּעָה, כלומר זה מעשה אהבה של עם ישראל כלפי הקב"ה. וגם בשיר השירים נאמר שִׁיר הַשִּׁירִים אֲשֶׁר לִשְׁלֹמֹה. יִשָּׁקֵנִי מִנְּשִׁיקוֹת פִּיהוּ – זאת אהבה בין ישראל לקב"ה. אין לנו מה ללמוד מאחרים ומבחוץ על אהבה.